בחודש דצמבר 2007, בפסק דין א 15179/06 אמיד נחום נ' כהן פנינה, חייב בית משפט השלום בתל אביב- יפו את פנינה כהן, יושבת הראש לשעבר של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, לפצות את נחום, ששימש כמדריך טיולים בטיול אותו ערך הארגון לארה"ב. זאת עקב העובדה שגב' כהן פרסמה באמצעים שונים כי המדריך הטריד מינית את המטיילות, בעוד הוא טוען כי לא כך הדבר.

בית המשפט קבע כי הפרסום על ידי גב' כהן מהווה לשון הרע וכן כי היות וטענותיה כלפיו אינן מבוססות, לא עומדת לה הגנת "אמת דיברתי" (אודותיה נפרט בהמשך) ולא כל הגנה אחרת, ועל כן חויבה בתשלום הפיצויים.

רבים הם האנשים הנתקלים, כמו מדריך הטיולים המדובר, במקרה בו גורם כלשהו מפרסם מידע פוגעני אודותיהם וגורם להכפשת שמם, על כל ההשלכות הנובעות מכך. במקרה בו אותו מידע הינו שגוי, הפגיעה כפולה. לאי הנעימות שבפרסום השלילי, מצטרפת תחושת תסכול וחוסר צדק הנובעת משקריות הפרסום.

לאדם שנפגע מפרסום לשון הרע, מעניק החוק כלים לעמוד על זכויותיו; לקבל פיצוי כספי על העוול שנגרם לו ולעתים גם להביא לידי תיקון העוול באמצעות פרסום הודעת תיקון על ידי מפרסם הלשון הרע. להלן נדון בחוק הרלוונטי לעניין זה.

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נחקק במטרה להגן על זכות היסוד של אדם לכבוד ולשם טוב. על כן הוא קובע איסור לפרסם, בין בעל פה ובין בכתב או בכל אמצעי אחר, דבר שפרסומו עלול:

1.      להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם,

2.      לבזות אדם בשל מעשים, הנהגות או תכונות המיוחסים לו,

3.      לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו,

4.      לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

פרסום דבר כאמור ייחשב ללשון הרע "אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע", או "אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע" וזאת מבלי למעט מדרכי פרסום אחרות.

יש לציין כי "גם אם לשון הרע הובעה שלא במישרין, באי ציון מפורש של שם….אך ההתייחסות לנפגע….משתמעת ברורות מהפרסום או מהנסיבות החיצוניות לו, די בכך כדי להקים את העוולה" (א 160211/09 מינה טאובר נ' יאיר הרוש, נועם ביטון, ידיעות תקשורת בע"מ)

לעיתים, אף אם פרסם אדם לשון הרע כהגדרתה בחוק זה, לא יישא באחריות לכך, וזאת במידה ומעשהו נופל בגדר אחת ההגנות הקבועות בחוק. למשל:

הגנת "אמת דיברתי", המתייחסת לפרסום של דבר אמת שיש בו עניין ציבורי.

הגנה נוספת היא הגנת תום הלב, הרלוונטית למשל כאשר המפרסם אינו מודע ולא אמור להיות מודע, בנסיבות העניין, לקיומו של אדם העלול להיפגע כתוצאה מפרסום הלשון הרע.

לצד הגנות אלו, יש לזכור כי קיימים "כללי-על" החלים על כל ענפי המשפט ומחייבים את האדם גם בבואו לממש זכויות המגיעות לו על פי דין. בעניינינו, גם זכותו של אדם לפרסם דבר אמת, המהווה לשון הרע, כפופה לעקרון המידתיות .

כלל זה יושם למשל ב א' 2713/06 צברי אורלי נ' דקר כהן, בו נדון עניינה של מורה אשר שובצה לעבודה בבית ספר בו ביקשו חברי וועד ההורים למנוע את העסקתה וזאת לאור התנהלותה הלקויה כמורה לאורך השנים. כחלק ממאבקם תלו שלטי פרסום נגד העסקתה, באופן בולט ביותר. בית המשפט קבע כי למרות אמיתות הטענות נגדה, הרי שאופן הפרסום לוקה באי מידתיות משמעותית ועל כן לא עומדת להם ההגנה לה הם טוענים והם נושאים באחריות לפרסום לשון הרע.

לקביעה כזו בדבר אחריות מפרסם לשון הרע, יש משמעות מעשית במספר הקשרים, נדון בחלקם:

בהקשר הפלילי: פרסום לשון הרע הינו עבירה פלילית, שעונש המקסימום עליה הוא מאסר שנה אחת.

בהקשר הנזיקי: בית משפט רשאי לחייב מפרסם לשון הרע במתן פיצויים לנפגע, לפי המקרים הבאים:

הוכח כי פורסם לשון הרע, מזכה הדבר את הנפגע בפיצוי עד לסכום של 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק.

הוכח כי פרסום הלשון הרע נעשה מתוך כוונה להזיק לנפגע, אף אם לא הוכח נזק, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי של עד 100,000 ₪. לדוגמה, ב א 32588/08 יצחק גור נ' ברונו אינטרנשיונל בע"מ, אברהם טובי, מרדכי הראל, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובע, יצחק גור, סכום של 70,000 ₪. יצחק הועסק אצל הנתבעות כאיש שיווק, בתחום מוצרי האלקטרוניקה. לאחר פיטוריו, שלחו הנתבעות לאנשי קשר שונים בתחום זה, הודעה בדואר האלקטרוני ממנה משתמע כי סיבת פיטוריו היא התנהלותו הבעייתית. נקבע כי הדבר מהווה לשון הרע, וכי לא עומדת לנתבעים כל הגנה מכח החוק. לעניינינו, קבע בית המשפט כי היות וברור היה לנתבעים כי משלוח הודעה כזו תגרום נזק ליצחק ותפגע בסיכוייו למצוא עבודה, הרי שניתן לייחס להם כוונה לגרום לו נזק ועל כן הפיצוי הגבוה שנפסק.

כמו כן, במידה ומוכיח הנפגע כי נגרם לו נזק הרי שיהא זכאי לפיצוי על פי דיני הנזיקין. לתובעת ב תק 2612-06/10 איילת ויסבך נ' מדינת ישראל-אגף המכס ומע"מ, שחשבונה עוקל על ידי המע"מ, למרות ששילמה את המוטל עליה, ובלא שקיבלה מכתב דרישה מקדים כנדרש על פי החוק, פסק בית המשפט פיצויים במקביל מכח חוק איסור לשון הרע ומכח פקודת הנזיקין, בעוולה של הפרת חובה חקוקה.

בנוסף לסעד של פיצויים, רשאי בית המשפט לצוות על סעדים נוספים, כגון פרסום של תיקון או הכחשה של דבר הלשון הרע, על ידי המפרסם. וכן לאסור על הפצת עותקי הפרסום המכילים את דבר הלשון הרע, או לצוות על החרמתם.

מאמר זה הינו למידע כללי וראשוני בלבד ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטיו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.